פרק ז

מכירת פיקדון שהולך ונפסד

במשנה (בבא מציעא לח.)-

המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אבודין - לא יגע בהן.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: מוכרן בפני בית דין, מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים.

התנאים נחלקו ביחס לפיקדון של פירות ההולכים ונרקבים, חכמים אומרים שאסור לשומר למכור אותם ואילו רשב"ג אומר שמכיוון שהדבר מועיל לבעלים, שיקבלו לפחות את ערך פירותיהם כמות שהם עכשיו במקום שלא יקבלו דבר, צריך השומר למכור את הפירות לפני שיפסדו לגמרי.

בגמרא מובאת ברייתא המתבססת על שיטת חכמים-

המפקיד פירות אצל חבירו - הרי זה לא יגע בהן, לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר.

מכיוון שאסור לשומר למכור את הפירות, מותר לבעלים הנמצא במקום מרוחק, לסמוך על כך שהם עדיין קיימים ולהפריש מהם תרומות ומעשרות על פירות אחרים.

בגמרא נחלקו האמוראים בטעם שיטת חכמים-

מאי טעמא?

אמר רב כהנא: אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו.

ורב נחמן בר יצחק אמר: חיישינן שמא עשאן המפקיד תרומה ומעשר על מקום אחר.

לדעת רב כהנא קיימת הערכה שהמפקיד מוכן לספוג הפסד, ובלבד שיקבל את פירותיו שלו ולא יצטרך לקבל רק את ערכם ולקנות אחרים.

לעומתו, רב נחמן בר יצחק מסביר שיש חשש שמא המפקיד הפריש את פירות הפיקדון כתרומה או מעשר על פירות אחרים שאיתו, וממילא יש חשש שמא עתה הפירות קדושים ואין למוכרם. בהמשך מתבאר שחשש זה כפול הוא וכולל גם את החשש שמא בזמן שמפריש הבעלים מפירות הפיקדון, כבר מכר אותם השומר, וממילא הפרשתו של המפקיד אינה מועילה ונמצא שהוא אוכל טבל.

בנוסף, מובאים דבריו של ר' יוחנן בהבנת המשנה-

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מחלוקת בכדי חסרונן, אבל יותר מכדי חסרונן - דברי הכל מוכרן בבית דין.

לפי שיטה זו, מחלוקת התנאים שבמשנה אמורה רק במצב רגיל, בו הפירות הולכים ופוחתים בשיעור הרגיל שניתן לצפות לו ("בכדי חסרונן"), אך כאשר הפירות פוחתים בקצב מהיר יותר (וכנראה, בלתי צפוי), מודים אף חכמים לרשב"ג, שיש לשומר למכור את הפירות בכדי למנוע נזק מהמפקיד.

הגמרא מעירה שרב נחמן בר יצחק ורב כהנא נחלקו גם בשאלה האם יש לפרש את המשנה כר' יוחנן- לדעת רב נחמן בר יצחק אפילו אם הפירות פוחתים יותר מכדי חסרונן, אסור למכור אותם, וזאת משום שמצב זה יכול להגיע זמן קצר לאחר ההפקדה, ולכן יש סיכוי שלאחר המכירה ינסה המפקיד להפריש מפירות הפיקדון, ונמצא אוכל טבל. לעומת זה, לדעת רב כהנא, מצב בו הפירות פוחתים במהירות אינו שכיח, ומן הסתם אם הפריש מהם הבעלים, עשה זאת לפני שהתעורר הצורך למוכרם. לכן החשש היחידי הוא שפירות הפיקדון הם תרומה או מעשר. חשש זה ניתן לפתור בכך שנדרוש שמכירת הפירות תהיה לכהנים בלבד (ובמחיר המקובל לתרומה).

לאור העובדה שלמסקנת הסוגיה אף רב כהנא מצריך מכירה לכהנים, נחלקו הראשונים בהבנת מחלוקת רב נחמן ורב כהנא למסקנה-

הריטב"א סובר שאכן למסקנה אין כלל מחלוקת, מחד רב נחמן מודה לרב כהנא בעיקר טעמו ("רוצה בקב שלו...") ולכן אין לשומר למכור אפילו פירות שידוע שהם מעושרים. מאידך מודה רב כהנא לטעמו של רב נחמן ("שמא עשאן תרומה...") ולכן מצריך מכירה לכהנים. הריטב"א מסביר שקטע הגמרא שמסביר שרב נחמן ורב כהנא חולקים בשאלה האם "יותר מכדי חסרונן" הוא מצב שכיח הוא תוספת מאוחרת מימי הגאונים ולכן הוא מוחק אותו מהגירסה.

לעומתו, הרשב"א מסביר שאף למסקנה קיימת מחלוקת עקרונית בין האמוראים בעיקר טעמם של חכמים במשנה, שאסרו על השומר למכור את הפירות אפילו אם הם אבודים. לפני ביאור המחלוקת נקדים ונאמר שלדעת הרשב"א החשש שמא עשאן המפקיד תרומה הוא חשש רחוק שבכל סיטואציה אחרת לא היינו באים לחשוש לו. ועובדה היא, שאם מת המפקיד ופירות הפיקדון נופלים לפני יורשיו, אין להם לחשוש שמא עשאן מעשר, והם יכולים לנהוג בהם כבחולין. על פי עיקרון זה מסביר הרשב"א שלדעת רב נחמן אין רשות לשומר למכור את הפירות בעיקר משום שאין לו מנדט להחליט החלטות עסקיות ברכוש שהופקד עימו. מכיוון שכך, חששו חכמים אפילו לחשש רחוק כגון שעשאן תרומה ואסרו על השומר למכור את הפירות אפילו אם כתוצאה מכך יפסיד המפקיד הפסד מרובה. לעומת זה, לדעת רב כהנא, השומר צריך לייצג נאמנה את האינטרס הכלכלי של המפקיד. אם חכמים אוסרים עליו למכור את הפירות הרי זה משום שיש אפשרות שהמפקיד עצמו אינו חפץ בכך (שהרי "רוצה אדם בקב שלו..."). מתוך כך מחדש הרשב"א, שלפי רב כהנא, אם מכירה לכהנים תגרור הפסד משמעותי לבעלים (כי מחיר התרומה נמוך משמעותית ממחיר החולין), יסבור רב כהנא שיש למכור את הפירות כחולין ואין לחשוש שמא עשאן המפקיד תרומה.

נקודה נוספת העולה בראשונים היא השאלה למה הכוונה "בכדי חסרונן"-

רש"י מפרש שהכוונה לשיעור בו פוחתים הפירות עם הזמן באופן טבעי (עי' לעיל פרק ה הלכה ה).

התוספות (ד"ה "מחלוקת"), הרמב"ן והריטב"א חולקים וסוברים שאם הפירות פוחתים והולכים בשיעור הרגיל אין מקום לומר שחכמים מודים לרשב"ג שמותר לשומר למכור. חכמים ורשב"ג מסכימים שעל השומר למכור את הפירות רק במקרים קיצוניים בהם הפירות פוחתים בתקופה קצרה שיעור שהיה אמור להיפחת מערכם במשך תקופה ארוכה^[94].

נקודה שלישית הנתונה במחלוקת היא כמי הלכה. בהמשך הסוגיה (לח:) חלקו בכך האמוראים:

אתמר, רבי אבא ברבי יעקב אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל,

ורבא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים.

הרי"ף (כא. מדפיו) כותב שמשום שרב נחמן חי לאחר רבי יוחנן, הרי שעל פי הכלל ש"הלכה כבתראה" יש לפסוק כחכמים במשנה. בנוסף כותב הרי"ף שביחס למחלוקתם של רב כהנא ורב נחמן בר יצחק באשר לטעם האיסור על השומר למכור, יש לפסוק כרב כהנא ("רוצה אדם בקב שלו"), ומתוך כך גם כר' יוחנן הסובר שבהפסד מרובה ("יותר מכדי חסרונן") מודים כל התנאים שיש למכור את פירות הפיקדון.

הרא"ש (סי' י) חולק על הרי"ף בשני פסקיו. ראשית הוא פוסק כר' יוחנן, שהלכה כרשב"ג. עוד הוא חולק על הרי"ף על פסקו במחלוקת רב כהנא ורב נחמן, ופוסק דווקא כרב נחמן, שטעם האיסור שלא למכור מפירות הפיקדון הוא "שמא עשאן...".

השו"ע (רצב טו) פוסק כרי"ף, ולכן כותב כשיטת חכמים אליבא דרבי יוחנן, שאם טרם חסרו הפירות יותר מכדי חסרונן לא יגע בהם, אך אם חסרו יותר מכדי חסרונם מוכרם בבי"ד.

מכירה מפאת הפסד סלים וקנקנים

בגמרא (שם) מובאת מחלוקת תנאים

המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו, יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש - הרי זה לא יגע בהן, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: עושה להם תקנה, ומוכרן בבית דין.

וכשהוא מוכרן - מוכרן לאחרים, ואינו מוכרן לעצמו...

מחלוקתם של התנאים שבברייתא מזכירה במבט ראשון את מחלוקת חכמים ורשב"ג שבמשנה. ברם, הגמרא מבהירה שלפחות לגבי היין, השמן והדבש, מדובר במציאות שונה לגמרי. בניגוד לפירות ההולכים ומרקיבים, בהם יש מקום למכור אותם בהקדם לפני שימשיכו ויאבדו כליל, יין שמן ודבש שהתקלקלו כבר לא יוסיפו להתקלקל. על רקע זה מסבירה הגמרא את טעם המחלוקת-

"וחכמים אומרים עושה להם תקנה ומוכרן בבית דין".

מאי תקנתא עביד להו? –

אמר רב אשי: לקנקנים. –

במאי קא מיפלגי? –

דמר סבר: להפסד מרובה - חששו, להפסד מועט - לא חששו. ומר סבר: אפילו להפסד מועט - נמי חששו.

הראשונים נחלקו בהבנת היחס בין מחלוקת חכמים ורבי מאיר שבברייתא לבין מחלוקת חכמים ורשב"ג שבמשנה.

הרי"ף (כא. מדפיו) והרמב"ן (במלחמות שם) סוברים ששתי המחלוקות אינן תלויות זו בזו. המחלוקת במשנה נוגעת לשאלה האם טוב לו למפקיד שימכרו פירותיו בכדי למנוע הפסד נוסף, או שמא כיוון שאדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה של חבירו, אין המפקיד רוצה שימכרו פירותיו (לפחות עד שהם נחסרים יותר מהראוי להם). לעומת זה, המחלוקת בברייתא עוסקת במצבים בהם כבר לא יגרם נזק יותר ממה שכבר נגרם ומטרת המכירה היא שמירה על הקנקנים\סלים, שנחשבים הפסד מועט. מתוך כך הרי"ף פוסק כחכמים שבברייתא (שיש למכור את היין, השמן או הדבש שהתקלקלו כדי לשמור על הקנקנים) למרות שבמקביל הוא פוסק כחכמים שבמשנה (שפירות שהולכים ופוחתים, לא יגע בהם עד שיחסרו יותר מכדי חסרונם, עי' לעיל)^[95].

בעל המאור (שם) חולק על הרי"ף. לדעתו שתי המחלוקות זהות. חכמים שבברייתא מציגים את דעת רשב"ג שבמשנה. כמו שחכמים בברייתא חוששים אפילו להפסד מועט (קנקנים), כך רשב"ג במשנה חושש אפילו להפסד מועט (פירות שחסרו כדי חסרונם ולא יותר). ואם כן, פסיקת הרי"ף אינה עקבית מבחינת הסברה- מצד אחד אין חוששים להפסד מועט של פירות, אך מצד שני כן חוששים להפסד מועט של קנקנים. מתוך כך טוען בעה"מ שכיוון שהרי"ף פוסק כחכמים במשנה, ראוי היה לו לפסוק כר' מאיר שבברייתא שהיא השיטה התואמת. גם הרא"ש (סי' יא) מצדד בדרך זו.

למעשה, כיוון שהרא"ש פוסק כרשב"ג במשנה והרי"ף פוסק כחכמים (עי' לעיל), יוצא ששניהם פוסקים כחכמים שבברייתא. כך פוסק אף הרמב"ם להלכה. וכן נפסק בשו"ע (רצב טז).

פיקדון של חמץ בערב הפסח

במסכת פסחים (יג.) מובא מעשה-

אמר רבין בר רב אדא: מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה, ונקבוה עכברים והיה חמץ מבצבץ ויוצא, ובא לפני רבי. שעה ראשונה אמר לו: המתן, שניה - אמר לו: המתן, שלישית - אמר לו: המתן, רביעית - אמר לו: המתן, חמישית - אמר לו: צא ומוכרה בשוק.

בהמשך מקשרת הגמרא את פסקו של רבי למחלוקת שבמשנתנו-

אמר רב יוסף: כמאן אזלא הא שמעתא דרבי - כרבן שמעון בן גמליאל. דתנן: המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אבודין - לא יגע בהן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מוכרן בבית דין מפני השבת אבידה. אמר ליה אביי: ולאו איתמר עלה, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא בכדי חסרונן, אבל יותר מכדי חסרונן - מוכרן בבית דין, וכל שכן הכא דהא פסידי לגמרי!

כלומר, החמץ בשעה חמישית נחשב כפירות שנפסדו יותר מכדי חסרונם בהם, על פי רבי יוחנן, מודים גם חכמים שעל השומר למוכרם. הרמב"ם פוסק כדברים אלה ומוסף שבכל מקרה בו הפיקדון עתיד להיות נאבד או להילקח ע"י המלך, אין להקדים ולמכרו לפני הזמן בו יש בדבר צורך מיידי, שמא יבוא המפקיד לפני זמן האיבוד ויקח את שלו^[96].

השו"ע (רצב יז-יח) כותב כדברי הרמב"ם.

שמירה על תקינות הפיקדון

בהלכות גזילה ואבידה (פר' יג הל' יא-יג) נתבארו ההלכות הנוגעות לשמירה על אבידה כדי שלא תתבלה אצל המוצא. הלכות אלה מקורן במשנה ובגמרא בבבא מציעא (כט:). בסוגיית הגמרא שם (ל.) מובאת ברייתא המלמדת שההלכות האמורות במוצא אבידה שייכות גם לגבי שומר על חפץ שהופקד עימו-

...כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון.

הגמרא דנה בדברי הברייתא-

פקדון מאי עבידתיה גביה? –

אמר רב אדא בר חמא אמר רב ששת: בפקדון שהלכו בעליהן למדינת הים.

רב אדא מבהיר שתחת תנאים רגילים אסור לשומר לגעת בפיקדון ללא רשות המפקיד, אפילו אם הדבר נחוץ לצורך תחזוקה של הפיקדון. ברם, כאשר המפקיד הלך למדינת הים, כך שאינו יכול לדאוג בעצמו לתחזוקת הפיקדון, מוטל על השומר לעשות זאת עבורו.

הרמב"ם פוסק כברייתא ומביאה את לשונה ("כדרך שאמרו...") וכן פוסק כדברי רב אדא עליה. עוד מוסיף הרמב"ם שחובת הדאגה לתחזוקת הפיקדון היא משום "השב אבידה לבעלים", ומשמע מדבריו שאין חובה זו מחובות השמירה, וממילא שומר שאינו מקפיד עליה אף שעובר משום אי השבת אבידה, אינו מתחייב כשומר שפשע.

השו"ע (רצב כ-כב) כותב כלשון הרמב"ם.

רשות השימוש והאחריות על מעות פיקדון שנמכר ועל פיקדון של מעות

המשנה (ב"מ מג.) עוסקת במפקיד מעות-

המפקיד מעות אצל שולחני,

אם צרורין - לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן.

מותרין - ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן.

אצל בעל הבית,

בין צרורין ובין מותרין - לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן.

חנוני כבעל הבית דברי רבי מאיר,

רבי יהודה אומר: חנוני כשולחני.

חלקה הראשון של המשנה עוסק במפקיד צרור מעות אצל שולחני כשומר חינם. המשנה קובעת שאם הצרור סגור, יש להניח שכוונתו של המפקיד היא שהשולחני לא ישתמש במעות, ואם הצרור מותר, ניתן להניח שהמפקיד מתיר לשולחני להשתמש במעות. המשנה אומרת שבמקרה בו יש לשולחני רשות להשתמש במעות, יש לו עליהן אחריות גדולה יותר מהאחריות הרגילה של שומר חינם.

בגמרא נחלקו האמוראים מהי אותה אחריות מורחבת-

אמר רב הונא: ואפילו נאנסו...

ורב נחמן אמר: נאנסו לא... בההוא הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא דאית בה רווחא זבן בהו, הוי עלייהו שומר שכר.

רב הונא מבין שכיוון שהשולחני קיבל מעות ויש לו רשות להשתמש בהן, הרי זה מילווה. לכן, אפילו אם נגנבו המעות באונס גמור, חייב השולחני לשלם, ובזה שווה דינו לשואל.

רב נחמן חולק ואומר שהשולחני חייב רק משום שומר שכר, כיוון שזכות השימוש שיש לו במעות מהווה שכר על שמירתו, אך עדיין הוא בגדר שומר ולא בגדר לווה, ולכן אינו חייב על אונסין.

במחלוקת אמוראים זו פסקו הראשונים (והרמב"ם בכללם) כרב נחמן שהלכה כמותו בממונות.

עוד מקור הכורך רשות שימוש ואחריות הוא המשנה בבבא מציעא (כח:), העוסקת בדין מעות אבידה שנמכרה בכדי לצמצמם את עלות אחזקתה אצל המוצא-

כל דבר שעושה ואוכל - יעשה ויאכל, ודבר שאין עושה ואוכל - ימכר. שנאמר "והשבותו לו" - ראה היאך תשיבנו לו.

מה יהא בדמים?

רבי טרפון אומר: ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן.

רבי עקיבא אומר: לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן

כלומר, לדעת ר' עקיבא דין המעות כדין האבידה עצמה, ולכן אסור למוצא להשתמש בהן, והוא חייב באחריותן באופן דומה לאחריותו על האבידה עצמה. לעומת זאת, לדעת ר' טרפון, לאחר שנמכרה האבידה, הופכת חובת השבת האבידה להיות חובה כללית על המוצא, שאיננה חלה על חפץ כזה או אחר, ולכן מחד מותר למוצא להשתמש במעות כאילו היו מעותיו שלו, ומאידך אפילו אם אבדו המעות באונס חייב להשיב את האבידה מממון אחר שיש לו.

בדברינו על הלכות גזילה ואבידה (יג, י, עי' שם) נתבאר שבדין זה נפסקה הלכה כרבי טרפון. עוד נתבאר שם, שקיימת שאלה בסוגיה ובדברי הפוסקים, האם לדעת ר' טרפון היתר השימוש בדמי האבידה גורר אחריות אף על אונסין, כשואל, או רק על גניבה ואבידה, כשומר שכר^[97]. בשאלה זו פסקו הרמב"ם וראשונים נוספים שעל דמי האבידה חייבים כשואל.

בנידון דנן, של שומר המוכר את הפיקדון כדי לשמור על ערכו, מכיוון שהדבר נעשה משום "השב אבידה לבעלים", פוסק הרמב"ם על סמך המשנה (בב"מ כח:), שמותר לשומר להשתמש בדמים שקיבל עבור הפיקדון. ממילא, על פי העיקרון העולה משתי המשניות שלעיל, רשות השימוש מעלה את רמת האחריות על המעות. אמנם, בניגוד לדמי אבידה עליהם פוסק הרמב"ם שהמוצא חייב גם באונסין, במקרה של שומר המוכר את הפיקדון, הוא חייב על דמיו רק כשומר שכר.

לשאלה זו התייחסו מספר ראשונים, ומהסבריהם השונים עולות הבנות שונות של ההבדל בין דמי אבידה לבין מעות שיש בהן היתר שימוש.

המגיד משנה (כאן) והרשב"א (ב"מ מג.) מסבירים שהחיוב המוגבר הבא בעקבות היתר השימוש בדמים, הוא מוגבר ביחס לרמת החיוב שהיתה לפני זה. כלומר, כיוון ששומר אבידה הוא שומר שכר, בעקבות מכירתה הוא מתחייב על דמיה כשואל. לעומת זה, שולחני השומר על מעות נחשב כשומר חינם, ובעקבות ההיתר להשתמש בהן הוא הופך להיות שומר שכר. באופן דומה, שומר חינם המוכר את הפיקדון כדי לשמור עליו, מותר לו להשתמש במעות אך הוא עולה ב"דרגה" אחת ונחשב עליהן שומר שכר ולא שואל.

הראב"ד (מובא ברשב"א) והרא"ש (סי כה) מסבירים שמקור ההבדל במידת החופש שיש לשומר\מוצא להשתמש במעות. השומר (שולחני או שומר שמכר את הפיקדון) אינו מרגיש שהוא יכול להשתמש בממון באופן חופשי, כיוון שבעל הפיקדון עלול לשוב בכל רגע ולבקש את מעותיו (או את תמורתן). לעומת זה, מוצא האבידה מרגיש שהוא יכול להוציא את המעות באופן חופשי (או משום שהסיכוי שבעל האבידה יגיע לדורשה נמוך יחסית או משום שלהשבת האבידה אין זמן קצוב או משום שחכמים רצו לתמרץ את משיב האבידה^[98]) ולכן הוא נחשב על מעות אלה כלווה גמור וחייב אף באונסין^{[99] [100]}.

השו"ע (רצב ז) פוסק שהמפקיד לשולחני מעות בצרור שאינו חתום, יכול השולחני להשתמש בהן ולכן מתחייב כשומר שכר. בהמשך (שם יט) פוסק השו"ע שהמוכר פיקדון יכול להשתמש במעות וחייב עליהן כשומר שכר. הסמ"ע (טז) מביא את הסברם של הראב"ד והרא"ש לפשר ההבדל בין מעות אבדה לבין מעות פיקדון.

טלטול הפיקדון לצורך הפיקדון או לצורך השומר

המשנה בבבא מציעא (מ:) עוסקת בגדר שליחות יד בפיקדון-

המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה בעלים מקום, וטלטלה ונשתברה,

אם מתוך ידו נשברה, לצורכו - חייב, לצורכה - פטור.

אם משהניחה נשברה, בין לצורכו בין לצורכה - פטור.

יחדו לה הבעלים מקום, וטלטלה ונשברה,

בין מתוך ידו ובין משהניחה, לצורכו - חייב, לצורכה - פטור.

נקדים ונאמר שכאשר השומר מגביה את הפיקדון כדי להשתמש בו שימוש לא לגיטימי לצרכיו הוא, הוא הופך להיות מוגדר כ"שולח יד בפיקדון". דינו של השולח יד בפיקדון כדין גזלן, ולכן הוא הופך להיות אחראי על הפיקדון אפילו על אונסין^[101]. המשנה מדברת על חפץ גדול- חבית, שהפקיד אדם אצל חברו והמפקיד טילטלהּ (העבירהּ ממקום למקום) ונשברה תוכ"ד או לאחר העברתה. הרישא מדברת על מקרה בו המפקיד ייחד מקום לחבית אצל השומר. במקרה זה חייב השומר רק אם העביר את החבית לצורכו ונשברה תוך כדי העברה. הסיפא מדברת על מקרה בו המפקיד לא ייחד מקום לחבית. במקרה זה חייב השומר בכל מקרה בו טלטל את החבית לצורכו, אפילו אם נשברה לאחר זמן. בכל מקרה, אם העברת החבית היתה לצורכה, במסגרת השמירה הראויה על הפיקדון, פטור השומר.

הגמרא מנסה לנתח את המשנה לאור מחלוקת תנאים-

הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס - למקום שגנב יחזיר, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: צריך דעת בעלים.

התנאים נחלקו אימתי נפטר הגנב מאחריות לחפץ שגנב. לדעת רבי ישמעאל די בכך שיחזיר את המצב לקדמותו, קרי, יחזיר את החפץ למקום ממנו נלקח. לעומת זה, לדעת רבי עקיבא צריך שהבעלים יהיו מודעים לכך שהגניבה הושבה למקומה^[102].

רבי יוחנן מבין במשנה, שלאחר טלטולה הוחזרה החבית למקום בו היתה לפני כן. מתוך כך מתבאר שהרישא של המשנה היא כשיטת ר' ישמעאל- כיוון שהמפקיד לא ייחד מקום מסויים לחבית, הרי כל מקום הוא מקומה ולכן הנחתה של החבית נחשבת השבה למקומה, הפוטרת את הגזלן לפי שיטת ר' ישמעאל. לעומת זה, הסיפא מתבארת כשיטת ר' עקיבא, כיוון שהחזרת החבית למקומה אינה פוטרת את השומר שטלטל אותה לצורכו.

רב ששת חולק על רבי יוחנן ומבין שלאחר טילטולה הונחה החבית במקום שאינו מקומה הראשון. לפי הנחה זו מתבארת כל המשנה כר' ישמעאל. הרישא מתבארת באופן דומה למוסבר לעיל (השבה לכל מקום נחשבת כהשבה למקומה), ובסיפא ברור מדוע אפילו ר' ישמעאל יחייב אפילו לאחר שהונחה החבית, כיוון שלא הוחזרה למקום המיוחד לה ולכן אין זו השבה הפוטרת את הגזלן.

כפי שנתבאר בדברינו על הלכות גזלה ואבידה פרק א הלכה ח, הראשונים נחלקו בשאלה האם בשומר המשתמש בפיקדון לצורכו של השומר שלא כדין יש לפסוק כר' עקיבא או כר' ישמעאל. ממילא נחלקו גם בפסיקת ההלכה במקרה של חבית שטילטלה-

הרי"ף (ב"מ כג: מדפיו) והרמב"ם פוסקים כר' עקיבא, שיש ליידע את הבעלים. מתוך כך פוסק הרמב"ם, שלא כדברי משנתנו, ששומר המטלטל את החבית לצורכו ונשברה חייב בכל אופן, אפילו אם החזירה למקומה הראשון, שהרי משטילטלה נתחייב בה כגזלן והשבתה לא היתה מלווה ביידוע הבעלים.

לעומ"ז, בהגהות מיימוניות (גניבה ד, ס"ק ד) פסק ששומר השואל מהפיקדון לצורכו שלא מדעת הבעלים, הגם שנחשב גזלן, עדיין יכול להשיב את הפיקדון למקומו ללא דעת הבעלים ולהיפטר מאחריות אונסין עליו (עי' בדברינו הל' גזלה שם, ובהערה). כך גם פוסק המרדכי (ב"ק רמז קצח). מתוך כך מתפרשת המשנה כולה כרבי ישמעאל, וכפי הבנתו של רב ששת. על פי דרך זו, השומר שטילטל לצורכו חבית והחזירה למקומה, או, במקרה שהבעלים לא ייחד לה מקום, אפילו לא החזירה למקומה, פטור. זאת משום שקיים השבה לפי שיטת ר' ישמעאל, שאינו דורש דעת בעלים בכגון דא.

השו"ע (רצב ו) פוסק כרמב"ם, והרמ"א (שם) פוסק כהגהות מיימוניות.

קבלת פיקדון מאדם החשוד שאין הפיקדון שלו, והשבתו

הגמרא בבבא בתרא (נא:) מצטטת ברייתא-

אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות.

קבל מן האשה יחזיר לאשה, ואם מתה - יחזיר לבעלה.

קבל מן העבד יחזיר לעבד, ואם מת - יחזיר לרבו.

קבל מן הקטן יעשה לו סגולה, ואם מת - יחזיר ליורשיו.

המפקידים המנויים בברייתא, קרי, נשים, עבדים וילדים קטנים מאופיינים בכך שאין להם בד"כ רכוש משל עצמם ולכן יש מקום לחשוש שהרכוש שתחת ידם הוא רכוש שאינו שלהם אלא של בעלה של האשה, רבו של העבד או ההורה של הקטן. כמו כן, במקרה שהרכוש אכן שייך לבעל, לרב או להורה, צפוי שהאשה העבד או הקטן יחפצו להפקידו אצל צד שלישי כדי להחביאו מבעליו. הרשב"ם מסביר שזהו טעם הברייתא המצווה לסרב לקבל פיקדונות מנשים עבדים וקטנים. עם זאת, הברייתא פוסקת עוד שאם עבר וקיבל מהם, יש להשיב להם את הפיקדון לפי דרישתם (חוץ מהקטן שאינו יודע לשמור על הפיקדון, ולכן יש לקנות לו בו דבר מה שישמר לו להמשך חייו הבוגרים). להלן יוסבר טעם הדבר.

בהמשך מתייחסת הברייתא למקרה בו אותם מפקידים אומרים לשומר עימו הפקידו, שהפיקדון אינו שייך להם אלא לצד שלישי, שאינו האחראי עליהם^[103]-

וכולן שאמרו בשעת מיתתן "של פלוני הן" - יעשה כפירושן, ואם לאו - יעשה פירוש לפירושן

"יעשה השומר כפירושן", הכוונה, ימסור לאותו אדם, ו"יעשה פירוש לפירושן", פירושו, יבין מדעתו שהם משקרים ויחזיר לבעל\רב\הורה.

הראשונים נחלקו בגירסה. לדעת רשב"ם והתוספות, הגירסה היא כפי שמופיע לפנינו, לפיה אם לא אמרו דבר, "יעשה פירוש לפירושן". לעומת זה, לדעת ראשונים רבים אחרים (ביניהם הרשב"א, הר"י מיגאש ורבינו יונה), במקום המילים "ואם לאו", יש לאמר "איכא דאמרי". לפי גירסה זו מדובר בשתי דעות חלוקות. לפי הראשונה יש להאמין למפקיד בכל אופן, ואילו לפי השניה יש מקום "לעשות פירוש לפירושן".

בהמשך הסוגיה מובא מעשה בו אשתו של רבה בר בר חנה אמרה לפני מותה, שתכשיטים שתחת ידה שייכים למישהי אחרת (מרתה)-

דביתהו דרבה בר בר חנה כי קא שכבה אמרה: הני כיפי דמרתא ובני ברתא;

אתא לקמיה דרב, אמר לו: אי מהימנא לך עשה כפירושה, ואי לא - עשה פירוש לפירושה.

ואיכא דאמרי, הכי אמר לו: אי אמידא לך עשה כפירושה, ואי לא - עשה פירוש לפירושה.

רב פוסק על פי שתי האפשרויות שבברייתא- "יעשה כפירושן" או "יעשה פירוש לפירושן", ושתי גרסאות מובאות בדבריו- לפי הראשונה, עושים כדברי האשה אם היא מהימנה, ולפי השניה עושים כדבריה אם בדבריה יש היגיון (למשל, אם אמידה אותה אשה אחרת שיהיו תכשיטים כאלה בבעלותה).

נחלקו הראשונים בשאלה היסודית האם, לאור סוגייתנו, אשה עבד או קטן מוחזקים שמה שבידיהם שייך להם ולא לאחראי עליהם (בעל, רב או אפוטרופוס)-

הרשב"ם מסביר שאשה עבד או קטן נאמנים לומר שמה שבידם שייך להם. לכן, אם עבר השומר וקיבל מהם פיקדון, חייב להחזיר להם. מאותה סיבה, אם אמרו, לאו דווקא בשעת מיתתן^[104], שהפיקדון שייך לצד שלישי, יש לתת אותו לאותו אדם שהם מצהירים שהפיקדון שלו, אלא אם כן יש מקום לחשוד שהם משקרים (למשל, כדי להגן על עצמם מקלון), שאז "יעשה פירוש לפירושן" ויחזיר את הפיקדון לבעל לרב או להורה.

גם לדעת התוספות (ד"ה "קבל") האשה נאמנת ואין הבעל יכול להוציא מידה. יותר מכך, לדעת התוספות אם אמרה האשה, שלא בשעת מיתה, שהפיקדון של צד שלישי, נאמנת, ואין הבעל יכול להוציא ממנו, שכן יש לה מיגו, שיכלה לומר ששלה הוא והיא מעניקה לאותו אדם שלישי. התוספות מסבירים שהיחודיות של שעת מיתה היא דווקא להחמיר על האשה- בשעת מיתתה אין לה מיגו, ולכן אם יש מקום להטיל ספק בכנות דבריה, יש לעשות "פירוש לפירושה" ולתת את הפיקדון לבעלה. כדברים אלה כותב גם הרא"ש (סי' נה). התוספות והרא"ש מסייגים את דבריהם ומוסיפים שאם האשה עוסקת כדבר שבשגרה בממון ובסחורות של בעלה ("נושאת ונותנת בתוך הבית"), אין לה נאמנות לטעון שמה שבידה שלה הוא.

הרמב"ן חולק ומסביר שהאשה אינה נאמנת כלל לומר שמה שבידה שלה הוא. השומר מצווה להשיב לאשה את מה שקיבל מידה רק משום שהיא הפקידה אצלו ואין מתפקידו של שומר להחזיר לבעלים ה"נכון" אלא למי שהפקיד אצלו. לאחר שהשיב השומר לאשה יכול בעלה לבוא ולקחת מידה^[105]. אמנם, כאשר האשה אמרה בשעת מיתתה שהפיקדון הוא של פלוני, ואז מתה (כך שהשומר כבר אינו יכול להחזיר למי שהפקיד אצלו), אזי אם יש רגליים לדבר להאמין לאשה, יש לומר שאמת דיברה, "שאין אדם עשוי לשקר בשעת מיתה". מאידך, אם יש מקום לחשוד ששיקרה, יחזיר לבעל^[106]. הריב"ש (סי' נ) מתבסס על דברי הרמב"ן ואומר אף יותר מכך- שאפילו אם האשה נושאת ונותנת בתוך הבית, כך שאין לה נאמנות לטעון שמה שבידה שלה הוא, עדיין השומר מצידו חייב להחזיר דווקא לה ולא לבעל, כיוון ש"למקום שנטל יחזיר"^[107].

השו"ע (אה"ע פו א) פוסק את עיקר הדין, שאין מקבלים לכתחילה פיקדונות מאשת איש, ואם קבל יחזיר לאשה, ואם אמרה בשעת מיתה של פלוני הם, אם היא נאמנת (כלישנא הראשונה במעשה דרבה בר בר חנה), יעשה השומר כדבריה. הרמ"א מוסיף, על פי דברי הרשב"ם, שאם אמרה, אפילו שלא בשעת מיתה, של פלוני הם, נאמנת. השו"ע מוסיף, כ"יש אומרים", את דברי התוספות והרא"ש, שאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, אין נאמנת לומר שהפיקדון שייך לאדם אחר^[108]. הרמ"א מסייג ומוסיף את דברי הריב"ש, שאפילו באשה שכזו, השומר מצידו חייב להשיב דווקא לה ולא לבעל.

החזרת הפיקדון ותביעתו במקומות שונים

במשנה (בבא קמא קיח.)-

הגוזל את חבירו, או שהלוה הימנו, או שהפקיד לו בישוב - לא יחזיר לו במדבר,

על מנת לצאת במדבר - יחזיר לו במדבר.

כלומר, אדם שהופקד אצלו דבר מה בישוב אינו רשאי להחזירו למפקיד במדבר אם אין הלה מסכים. הטעם הוא משום שהמפקיד אינו יכול לשמור על החפץ במדבר כפי שניתן לשומרו בישוב. עוד משמע שאם גם ההפקדה היתה שם באותו מדבר, רשאי השומר לחייב את המפקיד לקבל את החפץ בחזרה במדבר, משום שמצב זה אינו גרוע יותר ממה שהיה בשעת ההפקדה.

הגמרא מקשה מברייתא ממנה משמע שרשות ביד הלווה להשיב את הכסף ללווה בכל מקום ולא רק במקום בו הלווה לו-

מלוה משתלמת בכל מקום,

אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן!

אביי מתרץ ומסביר באופן שונה את הברייתא-

אמר אביי, הכי קאמר: מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום, אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן.

כלומר, הברייתא אינה עוסקת ברשותו של המחזיק להחזיר לבעלים אלא ברשותו של הבעלים לתבוע את רכושו מהמחזיק. כלומר, הלווה אינו יכול להחזיר את הכסף במדבר ללא הסכמת המלוה, אך המלוה יכול לתבוע את כספו מהלווה בכל מקום. בדין זה שונה הלוואה מאבידה ופיקדון, שלא ניתנו להיתבע אלא במקומם, משום שאין מצפים מהשומר או המוצא שיהלך תמיד כאשר החפץ בידו.

המגיד משנה מסיק מדברי אביי, שההבנה הראשונית של הברייתא נדחית, ולכן השומר רשאי להשיב את הפיקדון בכל מקום שירצה, כל עוד מדובר במקום יישוב, בו יכול המפקיד להחזיק בפיקדון.

הרמב"ם והשו"ע (רצג א-ב) פוסקים כדברים אלה, שהמפקיד אינו יכול לתבוע את פיקדונו אלא במקום ההפקדה, ולעומתו, השומר, יכול להחזיר את הפיקדון בכל מקום שירצה ובלבד שיהיה זה מקום ישוב, אלא אם כן קיבל את הפיקדון במקום מדבר, שאז יכול להחזירו במדבר גם כן.

שומר שהולך למדינת הים

הרמב"ם פוסק שכאשר השומר חפץ ליסוע למדינת הים, ואינו יכול לקחת את הפיקדון עימו כי יש חשש שינזק והמפקיד אינו בנמצא להשיב לו את פקדונו, מותר לשומר למסור את הפיקדון לבית הדין והם ימצאו מישהו נאמן שישגיח עליו בינתיים. דין זה מקורו בסברה- גם לשומר וגם למפקיד היה ברור שהשומר לא ישנה מעסקיו וימָנע מלנסוע רק כדי לשמור על הפיקדון, ולכן זו התנהגות סבירה שאינה סותרת את אחריותו של השומר.

נשאלת השאלה מה הדין אם השומר לא מצא סידור נאות לפיקדון ונאלץ לקחתו עימו. על מקרה שכזה מסופר בגמרא בכתובות (ק:)-

רבינא הוה בידיה חמרא דרבינא זוטי יתמא בר אחתיה, הוה לדידיה נמי חמרא, הוה קמסיק ליה לסיכרא,

אתא לקמיה דרב אשי, א"ל: מהו לאמטויי בהדן? א"ל: זיל, לא עדיף מדידך.

רבינא היה מופקד על יין של בן אחותו היתום. גם לרבינא עצמו היה יין, והוא היה מעלה אותו למקום כלשהו בשם "סיכרא", שם היה מוכרו. ההליכה עם היין של בן אחותו (כנראה כדי למוכרו ולהרוויח בו לטובת היתום) מסכנת את היין ולכן נועץ עם רב אשי. רב אשי אמר לו שיקח את יין הפיקדון עימו ואין לו לשמור עליו יותר מאשר על יינו שלו.

ממעשה זה ניתן ללמוד (אך לא מתחייב) שמי שלקח עימו פיקדון מחוסר ברירה ונאנס הפיקדון מחמת הדרך, פטור.

השו"ע (רצג ג) פסק כדברי הרמב"ם והרמ"א הוסיף שאם בלית ברירה לקח השומר את הפיקדון עימו ונאנס, יש הפוסקים (מהגמרא בכתובות) שפטור השומר.